למה אלוקים ברא יצר, ואחר כך מצווה להתגבר עליו

מעיון בפסוקים בספר בראשית עולה שהבעייתיות ביצר המיני והצורה הלא חיובית שהוא תפס בעולם היום נובעת מחטא. לפני החטא מתארת התורה: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ", ורק לאחריו מופיעה הבושה בעירום, הלבוש ובהמשך ההגבלות המיניות: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹקים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹקים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:"

מאופן הבאת הדברים בתורה למדו רבים (בעקבות יסודות שמקורם בדתות אחרות), שעצם הבושה בעירום, עצם ההימנעות בתחום זה, נובעת מחטאו של האדם ואילו המצב האידיאלי (מצב הגאולה, המצב בגן עדן) הוא דווקא המצב שבו האדם אינו מתבייש בגופו, אינו חש תחושת אשמה בעירום וחי את חייו המיניים ללא הגבלות. על פי הבנה זו, ככל שהעולם מתקדם יותר, וכדי לעזור לו להתקדם, יש להתקרב יותר ויותר למצב הראשוני בגן עדן. גם אנשים שאינם מאמינים בחופשיות מוחלטת בתחום זה מאמינים שיש מקום ל"קבל" ו"לא להתבייש" בהגבלות שמטיל גוף האדם.

בעבר הייתי מנוי על עיתון צילום אמריקאי (דווקא אמריקאי, בגלל העובדה שעיתוני הצילום בעברית תמיד כוללים בתוכם תמונות לא צנועות רבות) בזמן האחרון הכיל העיתון מספר (קטן יחסית...) של תמונות לא צנועות. מכיוון שיש להם אתר אינטרנט שלחתי הודעת מחאה לפורום של העיתון. מיד הוצפתי בעשרות רבות של תגובות. רובם לא הסכימו איתי וטענו בעיקר שתי טענות: א) עירום הוא אומנות ראויה לשמה וְ ב) אין להגביל את יצירתו של אומן הרואה בתוואי הגוף (כך במקור...) יצירה מושלמת של הטבע. עצם ההגבלה היא חטא חמור כלפי הטבע.

אין מקורות רבים המתמודדים עם סוג כזה של טענה, רבים מהספרים נכתבו בתקופות שבהם היתה התמודדות אחרת, ישירה יותר, עם יצריו של האדם והכותבים לא נטו לדון בטענות מסוג זה, בעיקר בגלל שלא הכירו אותם ישירות, אלא בדרך כלל כחלק מתפיסתה המוסרית של הנצרות .
הרב קוק הוא בין הבודדים שאני מכיר שעוסק בטענות דומות, בדרכים לא ישירות בדרך כלל, ויש מקום לעיין בגישתו לנושא. בספר "אורות" מביא הרב קוק:
"אין הטבע מתגלה למשורר הישראלי בכל הדרו ויופיו מפני שבר האומה... ואם ירצה משורר בעל כישרון להתמכר אל הטבע למרות כשלונה של האומה יוכל רק להטביע את עצמו בצד המוחש הגס שלה, אבל את יופיה השמיימי לא יוכל לחוש בכל טובו והדר זיוו..."

הטבע האנושי ויצריו נתון ומועד למשברים ולחטאים קשים, כל מעשה ושאיפה אנושית הם חרב פיפיות ומועדות כפולה- לנזק ולתקווה חיובית, ובקלות רבה ניתן ל"החליק" מצד אל צד ולהפוך יסודות חיוביים לשליליים. הטבע הוא ללא ספק יציר כפיו של בורא העולם ולכן יש בו יסוד חיובי ומצד האמת היה גם ראוי שנשתמש בכולו כדי לעבוד את ה', אולם המשברים הטמונים בו הם רבים ולכן גם הסכנה היא גדולה. האדם יכול להפוך את הטבע ואת היצר למרכז העניין,למקד את עצמו ולשקוע בצדדים השליליים של הבריאה ולהפוך לרועץ למהלך האלוקי. האומנים, מטבעם, מתעניינים מאוד בטבע על כל גווניו. הם מתארים את השקיעות, הנופים, המשברים ובעלי החיים בכל דרכי ההבעה העומדים לרשותם, וככאלה הם מתארים את גוף האדם, את יצריו ואת מיניותו. יתכן מאוד שנקודת המוצא של האומן היא חיובית, הרצון לתאר נאמנה את בריאת הגוף ואת אופיו המלא של היצור האנושי, אולם "הצד המוחש הגס" עתיד לסחוף אותו אל החטא. האדם מועד לעולם, וככזה הוא יכול להגיע בקלות רבה לחטא, וודאי בתחום העריות. כאשר "אומן" מתבונן בגופו העירום של אדם אחר, מתערבים אצלו גם יצריו, גם שפלותו ורוחו הנמוכה והוא לא יכול עוד להפריד בין טוב לרע, בין היצר הבוער לבין ה"אומנות" שהוא רוצה ליצור.

הרב קוק בדבריו מרחיב את הדברים וטוען שגם כאשר אין האומן עוסק בחטא ממש (והתבוננות בגוף עירום של בן המין השני היא חטא לפי התורה), ורוצה רק לתאר את הטבע, כמו פריחה או שקיעה, עדיין אין הוא יכול להגיע אל הצד העמוק והחיובי של הדברים. להיפך, הוא עתיד להשקיע את עצמו בצדדים הרעים של הבריאה.

ישנן דוגמאות למכביר לתאר ולהמחיש את הדברים שהבאנו. די אם נתבונן בצורתה של האומנות העכשווית ונראה את המקום המדהים שיש לעירום וליצר המיני בכל יצירה אומנותית עכשווית- החל מהספרות ועד המחול עוסק חלק הארי של היצירה העכשווית בגופו של האדם, מיניותו וכדומה... ספרים שלמים נכתבים (והכוונה כמובן לספרים של יוצרים רציניים, בספרים מסוג אחר אין אנו עוסקים כאן בכלל) ועוסקים רק בנושא הזה, עד כדי תדהמה לעיתים. דמותם של אומנים רבים מאופיינת דווקא בשקיעה ביצרים, בחיים של מרדף אחרי ה"גס והמוחשי" בעולם ולא של יצירה שמיימית כמו שרובם מתיימרים לטעון.
דבריו של הרב קוק וודאי נכונים לגבי יצירות שמראש עוסקות בצדדים המאוד יצריים של האדם והאנושות. שם אין צורך לשקוע בצד הגס, עצם העיסוק הוא בצדדים הגסים של יצרי האדם ולכן הטעות היא חלק מהמהלך הראשוני.

נכון שרוב איסורי הצניעות נובעים מחטאו של האדם הראשון ועד אליו לא היה מקום לאיסורים אלו, אולם אחרי החטא האדם ירד למדרגה נמוכה יותר, יצריו הופנמו, הפכו להיות חלק ממנו והטוב התערב ברע עד כדי כך שלא ניתן להפריד בניהם אלא בעמל גדול מאוד. אחרי החטא האדם נזקק למאמצים גדולים יותר כדי ל"שמור על עצמו" ולמנוע את שקיעתו ברע... מאמצים אלה כוללים מצוות רבות, שחלקן עוסקות בהגבלות על יצר המין והקשר בין המינים.

במקום אחר אומר הרב קוק שיש בהחלט מקום לומר שמצוות הצניעות הם הגבלה על רוח האדם ושמהצד הנקי של הבריאה היה מקום ליחס שווה בין שני המינים, אולם אחרי המשבר, אחרי שהאדם הגיע לאן שהגיע, הגבלות הצניעות נחוצות כדי לשמור על האדם מפני הידרדרות סופית אל הרוע... על פי חלק מהדתות (בעיקר הנצרות) האדם כבר הגיע לגאולה ולכן ניסו דתות אלו לטעון שכבר "השתחררנו מהחטא", אולם מהר מאוד הובילו הדברים למשברים מוסריים כל כך רבים ולהתנהגות אנושית כה פרועה, עד שהיה צורך לשוב לשמירה על גדרי מוסר מחמירים.
האדם המודרני מנסה שוב להוביל מהלך של השתחררות מההגבלות המיניות, יותר ויותר אנשים משחררים את עצמם ואת סביבתם מהגבלות אלו, חוגי הנודיזם בעולם כולו פורחים (ומצד האמת, צורת ההסתובבות ברחוב היום משאירה מעט מאוד עבודה לנודיזם). לדרכי התנהגות אלו מתלווה המחיר המיידי- הידרדרות מוסרית, פשעי מין ודרך חיים לא מספקת שהופכים לחלק מחיינו המודרנים. גירושין, מעשי אונס, אי ילידת ילדים ועוד... הם חלק מרשימת הרעות שהאדם מביא על עצמו. הנקודה המרכזית היא שעדיין לא השתחררנו מהחטא, עדיין הטוב הולך יד ביד עם הרע וצריך עדיין לעמול קשה כדי להפרידם ולחיות על פי הטוב. יכולת ההתמכרות שלנו לצד המוחש והגס היא גדולה יותר מיכולתנו לחיות על פי האידיאלים החיוביים של העולם ולכן עלינו לשמור על עצמנו ועל היקום מפני הידרדרות לתהום, שיכולה לקרות מהר מכפי שאנו מדמיינים.

כדי שהיחס בין המינים יהיה שווה, כדי שנוכל באמת לשפוט את הזולת על פי מעלתו ויתרונותיו ולא על פי יצרנו שלנו, יש עדיין צורך עמוק בהגבלות, בדרכי גישה נכונות בין המינים, ו... כן, בצניעות. מילה זו, שהפכה כמעט למילה גסה בעולם המודרני (בכל התחומים, החל מלבוש ועד סגנון החיים), היא עדיין מפתח למפגש אמיתי בין אנשים, ללמידת הטבע וסודותיו בדרך נכונה ולגישה בריאה לחיים שיכולים להוביל ליצירה חיובית.